אדלהייד | Adelheid

אדלהייד (צ'כוסולובקיה, 1969)
בימוי: פרנטישק ולצ'יל
תסריט: ולדימיר קרנר, פרנטישק ולצ'יל
צילום: פרנטישק אולדריך
עריכה: מירוסלב האז'ק
שחקנים: פטר צ'פק, אמה צ'רנה, יאן ווסטרצ'יל
צבע, 99 דקות
תרגום לעברית ואנגלית

Adelheid (Czechoslovakia, 1969)
Directing: František Vláčil
Screenplay: Vladimír Körner, František Vláčil
Cinematography: František Uldrich
Editing: Miroslav Hájek
Cast: Petr Čepek, Emma Černá, Jan Vostrčil
COLOR, 99 minutes
Hebrew & English subtitles

Watch a Preview
סינמטק תל אביב Tel Aviv Cin. 21.1.17 21:00
סינמטק ירושלים Jerusalem Cin. 28.1.17 21:15
סינמטק חיפה Haifa Cin. 21.1.17 21:30
סינמטק הרצליה Herzliya Cin. 18.2.17 18:00
סינמטק חולון Holon Cin. 17.1.17 20:30

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ויקטור, חייל משוחרר, מקבל לידיו אחוזה כפרית בחבל הסודטים אשר היתה בבעלותו של תושב גרמני פרו-נאצי. שם הוא פוגש באדלהייד, בתו של בעל האחוזה, שנותרה מאחור לטפל בבית לאחר שאביה נכלא. החיים המבודדים באחוזה מקרבים בין השניים והיחסים ביניהם נהפכים ליותר ויותר אינטימיים. אך מה שנדמה לויקטור כאהבה עשוי בעבור אדלהייד להיות רק דרך להמשיך ולהתקיים. שתיקתה המתמשכת מסתירה ממנו את כוונותיה, עד שכבר מאוחר מדי.

"אדלהייד" הוא הסרט הראשון בצבע שביים הקולנוען הצ’כי החשוב פרנטישק ולצ’יל ("מרקטה לזרובה"). כיום הוא זכור בעיקר בזכות התרעומת שיצר סביב הצגתו את היחס המתעמר של הצ’כים כלפי תושביה הגרמנים של חבל הסודטים בשנים שלאחר המלחמה. עם זאת, נראה כי מה שעומד במרכז היצירה הוא פחות ניסיון לייצר אמירות היסטוריות מהפכניות ויותר רצון לשרטט דיוקן אינטימי של אהבה רומנטית-אובססיבית. מתוך כוונה זו, ולצ’יל מעצב את האהבה לפי הקווים המקובלים במסורת הפוסט-רומנטית של "הדקדנטיות הצ’כית": כפעילות שהיא בעיקרה עניין גברי, שבה האישה מקבלת על עצמה את הבעות החיבה של הגבר בשתיקה, ובד בבד, מהווה גם את הגורם למפלתו. אך מסורת זו, יש לומר, אינה מקבלת את אישושה החד-משמעי בסרט, אלא מוצגת במידה מסוימת של ביקורת. כך, שתיקתה של בת האחוזה נדמית עקשנית מדי מכדי לשמש רק כהזמנה לאינטימיות, ומעלה את התהייה האם למעשה מדובר כאן במנגנון הישרדות, תוצר של חוסר האונים היחסי שלה כאסירה בביתו של ויקטור. העמימות הזאת סביב עמדתה הפסיבית לכאורה של אדלהייד מקשה על שילובה כחלק ממיתוס רומנטי. במקום זאת, הצופים מתבקשים לבחון מחדש את משמעותה של "התאהבות", ובתוך כך את הממדים האובססיביים והשתלטניים שהם מנת חלקה.

Shortly after the end of World War II, Viktor, a discharged airman, takes possession of a country estate in the Sudetenland, which was previously owned by a German Nazi sympathizer. There he meets Adelheid, the proprietor’s daughter, who was left to care for the house while her father is in prison. Isolated from the world, the two grow closer, and more intimate. Yet what for Viktor is clearly love may for Adleheid be a matter of survival. Silent and secretive, he does not know what her intentions are, until it is too late.

The first color film by famed director František Vláčil (“Marketa Lazarova”), “Adelheid” is remembered today mostly for the controversy it caused in its portrayal of Czech mistreatment of Germans in postwar Sudetenland. Yet the true driving force of its plot seems less to do with making radical historical statements as with exploring the vicissitudes of romantic, obsessive love. To this end, Vláčil shapes love along its customary portrayal within the post-romantic tradition of Czech Decadence: as a primarily masculine affair, where woman is the silent recipient of affection, as well as the cause of man’s ultimate undoing. This tradition, however, is not wholeheartedly affirmed in the film but rather subtly challenged. For the housemaid’s silence seems too persistent to be just an invitation for romance, and can also conceivably be read as a coping mechanism, a product of her relative powerlessness as a prisoner in Viktor’s home. Such ambiguities in Adelheid’s seemingly passive posture make it impossible to neatly incorporate her into a romantic myth. Instead, they prompt the spectator to question the meaning of “falling in love”, revealing in the process this activity’s obsessive and possessive dimensions.