אליסה, אהובה שלי | Elisa, My Life

אליסה, אהובה שלי (ספרד, 1977)
בימוי ותסריט: קרלוס סאורה
צילום: תיאודורו אסקמייה
עריכה: פבלו גונזלס דל אמו
שחקנים: ג'רלדין צ'פלין, פרננדו ריי, אנה טורנט, נורמן בריסקי
צבע, 125 דקות
תרגום לעברית ואנגלית

Elisa, My Life (Spain, 1977)
Directing and Screenplay: Carlos Saura
Cinematography: Teodoro Escamilla
Editing: Pablo González del Amo
Cast: Geraldine Chaplin, Fernando Rey, Ana Torrent, Norman Briski
COLOR, 125 minutes
Hebrew & English subtitles

Watch a Preview
סינמטק תל אביב Tel Aviv Cin. 12.1.17 20:00
סינמטק ירושלים Jerusalem Cin. 15.1.17 21:00
סינמטק חיפה Haifa Cin. 16.1.17 21:00
סינמטק הרצליה Herzliya Cin. 14.1.17 20:45
סינמטק חולון Holon Cin. 16.1.17 20:30

לאחר תשע שנים שבהן לא התראו, אליסה מבקרת את אביה לואיס בביתו הכפרי ביחד עם אחותה ומשפחתה. בעקבות הביקור, מחליטה אליסה להישאר ולטפל באב החולה. עוצמתו של המפגש המחודש, המתרחש הרחק מעיני כל, ממוטט את המחסומים הקיימים שבין העבר להווה, בין המציאות לפנטזיה, תוך פעירה חוזרת של פצעים נושנים ויצירת הזדמנות להתחלות חדשות.

מותו של פרנקו הוביל לשינוי במסלול הקריירה של קרלוס סאורה ("קריאת העורב"), בכך ששחרר את היוצר המהולל מהמחויבות להשתמש בסרטיו להבעת ביקורת חברתית. "אליסה, אהובה שלי", הסרט הראשון שסאורה צילם לאחר פטירתו של הדיקטטור, מסמן את תחילת תמורה זו, בעיקר דרך הבחירה לחרוג מעיסוקו המתמשך באלגוריה פוליטית ולהתמקד דווקא ביחסים בתוך משפחה. בדינמיקה משפחתית זו – הקרועה בין יצרים מיניים לאלימים, ארוס לתנטוס – נראה כי אליסה ולואיס קרובים אחד לשנייה בצורה אובססיבית. הבת חווה תסביך אלקטרה מובהק ומדמיינת עצמה בתפקיד אימה הנעדרת. האב, מצדו, כורע תחת עול ההכרה במותו ההולך וקרב, ומנסה לפעמים לשאוב מכוח החיות של בתו כמעין ערפד. אך אם בעבר ניצל סאורה "חוסר תפקוד" מסוג זה כדי להוקיע את ערכי המשפחה, ודרכם את מוסדות הכנסייה והמדינה, כאן בוחר הבמאי לנהוג בסלחנות יתרה. מבלי שתשמש כסמל המבטא משמעות אחרת, המשפחה חוזרת להיות מקום אמיתי שבו מתקיימות תשוקות אמיתיות – כאלה שפוגעות, אך שביכולתן גם להעניק חירות, במידה שמאפשרת בסופו של דבר להורה לטפח את עצמאות בתו, ולבת לקחת עצמאות זו ולהפוך אותה לשלה.

Elisa decides to join her sister and her family on a visit to her father Luis at his remote country home, after not having seen him for nine years. Following the visit, she decides to stay on and care for the ailing patriarch. The intensity of the reencounter, undergone away from populated areas, breaks down barriers between past and present, reality and fantasy, opening old wounds but also enabling new beginnings.

The death of Franco effected a transition in the career of celebrated filmmaker Carlos Saura (“Cria Cuervos”), as he no longer felt obliged to use his cinema for social commentary. “Elisa, My Life”, the first film Saura shot after the dictator’s demise, marked the start of this shift, replacing past reliance on political allegory with a focus on family relations caught between sex and violence, Eros and Thanatos. Within this family dynamic, Elisa and Luis are in many ways too close, too obsessive about and towards each other. The daughter manifests a clear Electra Complex, imagining herself in the role of her long-gone mother. For his part, the father, burdened by the painful realization of his own imminent passing, at times attempts to possess the daughter, in an apparent act of vampirization. Yet if in past works Saura would have used such “dysfunctionality” in order to subvert the sanctity of the family, and through it, that of the State and of the Church, here he is far more forgiving. Absolved from being a symbol for something else, family becomes a site where real passions exist – passions that can wound, but also release, affording opportunity for a parent to nurture a child’s independence, and for a child to take hold of this independence and break free.