הקורבן העשירי | The 10th Victim

הקורבן העשירי (איטליה, 1965)
בימוי: אליו פטרי
תסריט: טונינו גוארה, ג'יורג'יו סלביוני, אניו פלג'נו, אליו פטרי (על-פי סיפור מאת רוברט שקלי)
צילום: ג'יאני די וננזו
עריכה: רוג'רו מסטרויאני
שחקנים: מרצ'לו מסטרויאני, אורסולה אנדרס, אלזה מרטינלי
צבע, 92 דקות
תרגום לעברית ולאנגלית

The 10th Victim (Italy, 1965)
Directing: Elio Petri
Screenplay: Tonino Guerra, Giorgio Salvioni, Ennio Flajano, Elio Petri (based on a story by Robert Sheckley)
Cinematography: Gianni Di Venanzo
Editing: Ruggero Mastroianni
Cast: Marcello Mastroianni, Ursula Andress, Elsa Martinelli
COLOR, 92 minutes
Hebrew & English subtitles

Watch a Preview
סינמטק תל אביב Tel Aviv Cin. 17.1.17 21:00
סינמטק ירושלים Jerusalem Cin. 23.1.17 18:30
סינמטק חיפה Haifa Cin. 25.1.17 20:30
סינמטק הרצליה Herzliya Cin. 11.2.17 18:00
סינמטק חולון Holon Cin. 31.1.17 18:00

בעתיד הלא רחוק, המלחמה הוחלפה ב"ציד הגדול": משחק אכזרי שבו על כל מתמודד לשרוד עשרה סיבובים כדי לזכות בפרס של מיליון דולר. קרולין היא רוצחת מנוסה אשר קורבן אחד מפריד בינה לבין הפרס המיוחל; הקורבן המיועד שלה הוא מרצ’לו, צייד שהפך אדיש ל"עבודתו". במקום להילחם אחד בשני כיריבים מרים, השניים מתאהבים. אך האם תצליח אהבתם לגבור על הצימאון הקולקטיבי לדם?

התקופה שלאחר המלחמה באיטליה התאפיינה במתח פוליטי חריף בין הימין השמרני לבין השמאל הקומוניסטי. תקופה זו היתה עדה, כמו כן, לפריחתו של קולנוע פוליטי ביקורתי עם הדים מרקסיסטים ששם לעצמו למטרה לעורר את תודעתם החברתית של ההמונים. מבין מגוון היוצרים שפעלו לאור מטרה זו, מעטים ניחנו במחויבות הפוליטית שאפיינה את הבמאי אליו פטרי. עוד פחות מכך היו אלה הנכונים, כמוהו, לצאת מגבולות הדרמה המפוכחת ולייצר ביקורת חברתית דווקא דרך קיטש פופולארי. "הקורבן העשירי" הוא דוגמה מובהקת למגמה זו. אם נבחן אותו רק לפי סגנונו, הסרט נותן רושם של מיצג פופ-ארט קל דעת. בקריאה פוליטית, לעומת זאת, השימוש בקיטש פופ-ארט מתגלה כביקורתי, בעיקר בהקשר של היחסים בין ניכור חברתי לתרבות הצריכה. כך לפי חזונו הדיסטופי של פטרי, הניכור שהפרט חש מול עצמו ואחרים מוליד אובססיה קולקטיבית לאלימות. אבל הנטייה לאלימות אינה משחררת, אלא משעבדת עצמה לאובססיה גדולה אף יותר – הפיכת הכל למופע ראווה ממוסחר, אשר בתורו רק מחזק את תחושת הניכור. ההיגיון הנורא של מעגל קסמים זה מוצג באבסורדיות יתרה, עד כדי כך שהסרט עצמו מסתכן בהפיכתו למוצר בידורי אבסורדי, חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. אך זה מחיר שבעיני פטרי חייבים לשלם, שכן לדבריו, מה שחשוב פוליטית הוא דווקא לחשוף את "האבסורד שבתוך החברתי": דהיינו, את השיגעון שבמסגרתו הקפיטליזם גורם לנו לקבל בהסכמה את הדיכוי שהוא עצמו מפעיל עלינו.

In a not-so-distant future, war has been disallowed and replaced with a human hunt, where each player must survive ten rounds to be awarded a million-dollar prize. Experienced killer Caroline is but one victim away from claiming this award; her intended prey is Marcello, a jaded hunter who is apathetic toward his “work”. Rather than act as fierce competitors, however, the two fall for each other. But can their love triumph over a collective thirst for blood?

The postwar era in Italy was marked by great political strife between the conservative right and a radical communist left. It also saw the renaissance of a politically-minded cinema with Marxist affiliations, which sought to raise social consciousness amongst the masses. Of the cadre of influential filmmakers working in this mode, few were as politically committed as Elio Petri. Few were also as willing to dispense with heady dramas and explore social criticism through popular forms. “The 10th Victim” exemplifies this latter strategy. When seen only through its style, Petri’s film appears a frivolous pop-art extravaganza. Yet if read as a political statement, its use of kitsch serves to comment on the relationship between social alienation and commodification. Thus, within Petri’s dystopic vision, alienation between self and others breeds a collective obsession with violence. Such penchant for violence, however, does not liberate; rather, it becomes enslaved to an even greater obsession – that of turning everything into commodified spectacle, in a manner which just generates more alienation. This vicious circle can only be represented ad absurdum, even at the price of turning a political film into a glossy commodity. For in Petri’s words, what’s important is exposing “the absurdity of the social” – that is, the madness where capitalism leads us to willingly partake in our own destruction.