ביקור, או זכרונות וּוידויים | Visit, or Memories and Confessions

ביקור, או זכרונות וּוידויים (פורטוגל, 1982)
בימוי: מנואל דה אוליביירה
תסריט: מנואל דה אוליביירה, אגוסטינה בסה-לואיס
צילום: אלזו רוקה
עריכה: מנואל דה אוליביירה, אנה לואיסה גואימרייס
משתתפים: מנואל דה אוליביירה, מריה איזבל דה אוליביירה, תרזה מדרוגה, דיוגו דוריה
צבע, 68 דקות
תרגום לעברית

Visit, or Memories and Confessions (Portugal, 1982)
Directing: Manoel de Oliveira
Screenplay: Manoel de Oliveira, Agustina Bessa-Luís
Cinematography: Elso Roque
Editing: Manoel de Oliveira, Ana Luísa Guimarães
Cast: Manoel de Oliveira, Maria Isabel de Oliveira, Teresa Madruga, Diogo Dória
COLOR, 68 minutes
Hebrew subtitles

Watch a Preview
סינמטק תל אביב Tel Aviv Cin. 23.1.17 19:00
סינמטק ירושלים Jerusalem Cin. 17.1.17 20:30
סינמטק חיפה Haifa Cin. 30.1.17 21:15

ב-1981, מנואל דה אוליביירה ("טקס האביב"), גדול במאיה של פורטוגל, התמודד עם קשיים כלכליים שדרשו ממנו למכור את הבית בו התגורר במשך ארבעים שנה. במקום לתת לעובדה זו להכריע אותו, הבמאי בן ה-73 בחר לנצל את ההזדמנות וליצור סרט תיעודי על הבית. אך התוצר הסופי, יש לומר, אינו רק דיוקן של בית כי אם של החיים שעברו בתוכו – בראש ובראשונה אלו של היוצר, המופיע לאורך הסרט כאשר הוא משתף את הצופים בסיפורים אודות עברו ובהגיגים פילוסופיים שונים. דרך עיניו, חדל הבית מלהיות בניין והופך בהדרגה לשיקוף של מבנה נפשו. מתוך כך, לעתים נדמה כי אנו נחשפים למידע אישי מדי, אינטימי מדי, באופן שגורם לנו לשאול האם אין דברים שאותם על הפרט לשמור לעצמו במקום להחצינם באמצעות הקולנוע. אבל עבור דה אוליביירה, לא היתה אפשרות אחרת אלא לפרוש את חייו דרך המסך. שכן, אם "בלתי ניתן להפריד את האמן מהאיש", כפי שמציינת גב’ דה אוליביירה ברגע מסוים בסרט, אז גם בלתי ניתן להפריד את אמנותו מחייו; השניים טבועים אחד בתוך השני ומבטיחים אחד את קיומו של השני. עובדה זאת מומחשת דרך "ביקור, או זכרונות ווידויים": יצירה שאינה על חייו של האמן כמו שהיא חיים אלה בעצמם, צורת קיום שבו קולנוען וקולנוע הם היינו הך. הבנת הסרט בצורה זו אולי גם מסבירה מדוע דה אוליביירה ביקש להקרין אותו רק לאחר מותו. הוא המשיך לעשות סרטים במהלך 33 השנים הבאות, כאשר כל אחד מהם נוצר "כאילו היה סרטו האחרון" (ג’ הוברמן). אך יותר מכל אלה, "ביקור, או זכרונות ווידויים" הוא הסרט האחרון ביותר, האחרון בהחלט, דיוקן מרגש על הרצון האובססיבי של אדם להתאחד עם אמנותו – זו שבעבורה, על פי עדותו, הקריב את הכל.

In 1981, at the ripe age of 73, Portugal’s celebrated director Manoel de Oliveira (“Rite of Spring”) was undergoing a period of financial difficulty. Turning adversity into opportunity, he chose to create a documentary about the home he owned for forty years and which he now had to sell. The final result, it should be noted, does not only show a house but also the lives spent in it – first and foremost of the filmmaker, who appears throughout the film, talking about his past and sharing philosophical insights. Seen through his eyes, the home thus ceases to be a building and gradually becomes the architecture of his soul. At times, such disclosure may appear excessive, too intimate, as if pressing us to ask whether certain things should remain private, rather than be exposed via the externalizing powers of cinema. To de Oliveira, however, there was no recourse but to bare his life on the screen. For if, as Mme de Oliveira confesses, “you cannot separate the artist from the man”, then you can also not separate his art from his life; the two are enmeshed, ensuring each other’s existence. Accordingly, more than a report on an artist’s life, “Visit, or Memories and Confessions” is this life, in the sense of showing it through its dependency on images. Understanding the film in this way may also account for why de Oliveira wished it to be shown only after his death. He would famously go on to make films for another 33 years, each one created, in the words of critic J. Hoberman, “as though it were his last”. Yet none was more final, more culminating, than this portrait of an artist obsessed with his art – an art for which, by his own admission, he sacrificed everything.